"I Don't Tip": החיים עפ"י מיסטר פינק

"אני לא משאיר טיפ. אני לא מאמין בזה"

"אתה יודע כמה הבחורות האלה מרוויחות? הן מרוויחות חרא"

"אל תתן לי את השטויות האלה. אם היא לא מרוויחה מספיק, היא יכולה להתפטר".

"תן לי להבין: אתה לעולם לא משאיר טיפ?"

"אני לא משאיר טיפ בגלל שהחברה אומרת לי לעשות את זה. אם למישהו מגיע טיפ, אם הוא באמת התאמץ, אני אתן לי משהו אקסטרה. אבל לתת אוטומטית טיפים – זה חסר ערך. מבחינתי, הם רק עושים את העבודה שלהם"

הפילוסופיה הנועזת שלעיל שייכת, אם לא זיהיתם, למיסטר פינק (סטיב בושמי), מגיבורי "כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו. היא הגיונית, סדורה ונון קונפורמיסטית, אבל אין כמעט איש מאיתנו שיאמץ אותה. אנחנו משאירים טיפ אוטומטית. כי ככה התרגלנו. כי ככה אנחנו יודעים. כי זו הנורמה. כי זה, כמו שאומר מיסטר פינק, מה שהחברה אומרת לנו לעשות. וכי אנחנו לא רוצים להיות הקמצנים, המגעילים, אלה שדופקים את הנדפקים. אנחנו לא אמיצים כמו מיסטר פינק.

בסוף השבוע האחרון התגלה ביפו לקוח אמיץ אחד. אולי הוא בכלל היה חמור, קמצן או גועלי, אבל הצעד שלו היה חריג: הוא לא השאיר טיפ. התוצאה: המלצר התלונן, הלקוח התלונן בפני המנהל על כך שהמלצר מתלונן, והמלצר יצא אחריו, הכה אותו נמרצות ואשפז אותו במצב בינוני. לפחות אפשר להגיד שהוא קיבל שירות אישי.

קשה למצוא מי שיגונן על המלצר. גם עמיתיו למקצוע מוקיעים את המעשה האלים. ועם זאת, באופן לא מרומז כלל, ניכרת אצלם גם הבנה עמוקה לתסכול ולכעס שהניעו אותו. שיחות עם מלצרים בעקבות האירוע מעלות הסכמה כמעט גורפת: ללקוח שלא משאיר טיפ מגיעה תגובה הולמת, גם אם לא אלימה. המלצרים מספרים על התגובות שלהם לאירועים דומים, שלרוב נועדו להעמיד את הלקוח במבוכה: שאלה "תמימה" ("משהו היה לא בסדר?"), הערה צינית ("שכחת את העודף" בתגובה לטיפ נמוך), ואפילו מרדף אחרי הלקוח אל מחוץ למסעדה כדי לתהות מה גרם לו לדלג על ההליך המקובל. להפתעתי גיליתי שרבים מהם כלל לא חשים אי נוחות או אי נעימות מפעולה גסה שכזו, שמטרתה לתקוף לקוח על כך שלא השאיר תשלום בעבור שביעות רצון מהשירות. הדברים אמורים, אגב, גם לגבי ברמנים שמוזגים כוס בירה ומיד מבהירים לך שהשירות לא כלול במחיר, כדי שתוכל להתחלק עם המעסיק בשכרם כבר במעמד התשלום. במקרה הזה אפילו לדבר על שביעות רצון מהשירות יהיה מגוחך.

"שביעות רצון מהשירות" – זוהי נקודה מרכזית בדיון. משום שטיפ לא ניתן בעבור עצם השירות, שהוא מובן מאליו ואמור להיות מתומחר בתפריט (כמו הוצאות על תחזוקה, מצרכים או עבודת הטבח). טיפ ניתן בעבור שביעות רצון מהשירות שסופק. לקוח שאינו מרוצה מהשירות, אינו אמור להשאיר טיפ. למען האמת, הוא גם לא אמור להשאיר משוב בידיו של המלצר (בהנחה שמה שמעניין את המלצר הוא המשוב ולא הטיפ). הטיפ הוא בונוס.

אלא שבמקומותינו, הטיפ הפך לסטנדרט, ואין עוד כל קשר בינו לבין טיב השירות. על פי הנורמה ועל פי רוב, המלצר מתוגמל לפי האחוזים המקובלים, ויהא השירות שלו סטנדרטי, טוב מאוד או מאכזב. שירות יוצא מן הכלל עשוי במקרים חריגים להניב טיפ יוצא דופן (אבל מה כבר יכול להיות שירות "יוצא מן הכלל"?). שירות מחפיר, לעומת זאת, יזכה לרוב בטיפ הסטנדרטי – אם מחמת ההרגל, אי נעימות או רחמים על המלצר. לא פעם אכלתי במסעדה שבה רמת השירות היתה מאכזבת. לעתים זה באשמת המטבח, לעתים באשמת המלצר, לעתים אינך יודע במי האשם. כך או אחרת, לעולם לא גלגלתי זאת על המלצר האומלל (ואפילו המלצר הגרוע), שמשכורתו בנויה על אותם טיפים. איכות השירות ושביעות הרצון שלי מהמסעדה מעולם לא ניכרו בטיפ.

השכר הוא כמובן הסיבה המרכזית שאותם מלצרים שהוזכרו מרגישים בנוח לתקוף (לא פיזית) לקוחות סוררים. מבנה השכר שלהם מחייב אותם להילחם על אותם טיפים. מי שמתבייש – כיסו יתייבש.

הגיע הזמן להפסיק עם הפארסה הזו. את הנורמה הנפסדת הזו, שאינה נהוגה כמעט בשום תחום נותן שירות אחר, צריך לשרש. לא רק שהיא איבדה את ההצדקה המקורית שלו (תשורה על שירות), אלא שהיא מנציחה תרבות עבודה נצלנית ומשחררת מעבידים מאחריות.

מובן שלרובנו (לרבות הח"מ) לא יהיה האומץ לא לתת טיפ. הנה תרגיל מחשבתי שאולי ישחרר אותנו מעכבות: נניח שנפסיק לתת טיפים. הכנסתם של המלצרים תצנח – הרי רוב משכורתם מבוססת על הטיפים. המקצוע יאבד אטרקטיביות – והרי כל האטרקטיביות שבו היא הטיפים. המלצרות היא עבודה מייגעת, ובלי הטיפים היא גם לא מתגמלת. מלצרים יתפטרו מעבודתם. בעלי המסעדות יאלצו להעסיק בשכר הנמוך מלצרים מוכשרים פחות, אדיבים פחות, מיומנים פחות. לקוחות יפסיקו להגיע למסעדות שבהן השירות יהיה ירוד. בעלי המסעדות שירצו להתאושש ולהתבלט, ישפרו את תנאי המלצרים, יגייסו כוח אדם טוב יותר ויחזירו את הלקוחות. בסופו של התהליך, כולם ירוויחו: המסעדות ישובו לשגשג, המלצרים יהנו משכר קבוע והולם, הלקוחות יהנו משירות טוב, והטיפ יחזור להיות טיפ: ינתן במקרים החריגים בהם הוא ראוי להינתן.

האם זה יתכן? אולי. דרושה כאן חזית צרכנית אחידה, מהסוג שאנו רואים רבות בחודשים האחרונים, ואולי גם גיבוי כלכלי למלצרים (מטעם ההסתדרות, נניח, שודאי תשמח לקפוץ על העגלה). דרושה גם הבנה של המלצרים עצמם שפגיעה בכיסם בטווח הקצר תבטיח את תנאיהם בטווח הארוך. ואז אולי נוכל להגיע למצב שנשמע דמיוני, אבל בעצם גם הגיוני: המצב שבו השירות, כמו כל דבר אחר במסעדה – וכמו בכל מקום אחר המציע סחורה – כלול במחיר. זו זכות לתת שירות – וזו לא חובה לשלם עליו בנפרד.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה חברה, כלכלה | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

רוכבת על ישראל

פורסם בקטגוריה חברה, משפט | עם התגים , , | כתיבת תגובה

רמז מאחד שיודע

פורסם בקטגוריה פוליטיקה, צבא | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

למה מתכוון מבקר המדינה כשהוא אומר שאלי ישי לא מנע קטסטרופה?

פורסם בקטגוריה משפט, פוליטיקה | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

קיר הקלון

פייסבוק הוא לא רק הזירה הציבורית החדשה שבה אנו מנהלים את חיינו – הוא גם הזירה המשפטית החדשה, ובה אין דין ואין דיין. יש רק וול ושיתופים פזיזים. על הקלות הבלתי נסבלת של השיתוף.

פורסם במקור ב"מאקו – דיבור ישיר", 1.2.12

פייסבוק עובר מהפך. אולי שמתם לב. לא, אני לא מדבר על הטיימליין. אני מדבר על המהות. הרשת שהחלה את דרכה כאוטוסטראדה של סטטוסים, התפתחה לאלבום תמונות אינטרנטי, הפכה לרשימת המלצות של תכנים וסרטונים, ולאחרונה מתפקדת כלוח מודעות משטרתי. אחרי החיילת המצטלמת עם עצירים (והחיילים המצטלמים עם עצירה), רוצח החתולים והישראלי המאורס המכוער, הגיע תורו של החרדי החופן.

החרדי החופן הוא גבר דתי שהטריד מינית בחורה בתל אביב. היא הצליחה לצלם אותו, ובמקביל לפנייתה למשטרה מיהרה להעלות תמונות לפייסבוק, למען יראו ויראו בנות ישראל המסתובבות ברחוב בן יהודה.

על פניו – מעשה ראוי. האיש ביצע מעשה מגונה, ומיד בא על גמולו – סקילה פומבית בכיכר העיר החדשה שלנו, "הוול". בלי ביורוקרטיה, בלי טובות ובלי תלות ברצונה הטוב ובמשאביה המוגבלים של משטרת ישראל.

אבל רגע – האם אתם מכירים את החרדי? האם אתם מכירים את הבחורה שהוטרדה? מנין לכם – לבד משילוב בין מתן אמון טבעי בבחורה המספרת שנפגעה לשנאת חרדים אופנתית – שגרסתה היא אכן הגרסה הנכונה? האם אדם לא ראוי יותר להיות זכאי עד שתוכח אשמתו, רק בגלל שיש מצלמה באייפון?

נראה שלא רבים הוטרדו ממחשבה כזו. התמונות זכו ליותר מ-3000 שיתופים בתוך שעות, וכפי שקורה לרוב במקרים כאלה, מהר מאוד הפך האישיו הפייסבוקי לאייטם תקשורתי שהגיע גם לאתרי האינטרנט ולמהדורות החדשות.

כך בדיוק קרה רק בשבוע שעבר, כשתמונות מיער ישראלי מטונף שהעלה רוכב אופניים לפייסבוק הפכו לסיוט ויראלי עבור שני אנשים שהתארסו לילה קודם לכן. אלא שבשיאה של התגלגלות הפרשה הגיע מפנה לא צפוי: הידיעה על אלבום הקלון הגיעה גם למאורסים הטריים, והם ביקשו את זכות התגובה. הם נתנו את גרסתם (המקום נוקה רק למחרת בגלל החושך), והלינו על כך שמפיץ התמונות לא טרח לברר איתם את העובדות קודם לכן.

תסכימו עם בני הזוג או תתנגדו, תקראו לזה סיבות או תירוצים, תתהו כמוני כיצד מקום שהוא מואר מספיק לקיום אירוע הוא חשוך מכדי לנקות אותו בסיומו ומדוע לא נערכים מבעוד מועד לאקט הניקיון המובן מאליו; ועם זאת, לא תוכלו להתעלם מעניין מרכזי שעולה מן התגובה: האלימות הפייסבוקית היא כלי נטול בקרה. היום עשויה ליפול לידיו מטרה הולמת, "ישראלי מכוער" או עבריין מין אמיתי. מחר זה עלול להיות קורבן חף מפשע. מחרתיים אלה יכולים להיות אתם.

עדן אברג'יל

קבלו עדכון סטטוס: הפייסבוק הוא לא לוח מודעות משטרתי – הוא עמוד הקלון הציבורי. הוא לא כיכר עיר של התדיינות פוליטית, אלא של משפטי שדה. אלפי הישראלים שממהרים לשתף תמונות של חשודים בפוטנציה בהתעללות בבע"ח, במעשים מגונים או בישראליות מכוערת, לא טורחים לעמוד על פרטים, לדרוש הסברים ואפילו להציע סולם התנצלות וחרטה. הם פשוט רומסים בשעטת שיתופים. כוונותיהם טובות: הם באים לגנות תופעות מכוערות ולהרתיע אחרים מלנהוג כך. אלא שבעשותם כן באופן כוחני כל כך, הם בעצם פוגעים בכל אחד מאיתנו.

הכוח האדיר של פייסבוק, תנועת ההמונים האינטרנטית, יכול להיות מנוצל לטובה ולרעה. זהו טיבו של כוח. תשאלו את ספיידרמן. ובאותה מידה שהוא יכול לשמש כדי לגנות התנהגות מכוערת או להתריע מפני מטרידן סדרתי, הוא יכול גם לשמש באופן מניפולטיבי למעשי נקם אינטרסנטיים. האם אין עוד כל צורך בגושפנקה סמכותית כמו משטרה או בית משפט כדי להאשים אדם (שאינו איש ציבור)? האם די באלמוני אחד שמעלה את תמונתו של אלמוני אחר כדי לפצוח בלינץ' אינטרנטי?

"אור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", קבע השופט האמריקאי לואיס ברנדייס. אבל באור הזה, בכוח הקטלני הזה, יש לעשות שימוש זהיר. לשקול היטב את משמעות הפעולה האגבית לכאורה (והמוסרית לכאורה) של השיתוף. לחשוב על הנזק הפוטנציאלי הטמון במעשה. לשאול את עצמכם האם אתם יכולים לומר בביטחון ובלב שלם כי אותו אדם ראוי לנזק זה. לתהות אם אפשר שאתם נופלים בעצמכם קורבן למניפולציה. לא לתת לאצבעות ללכת במקומכם.

משתף תמונות היער הבין את הנזק שגרם. בעמוד הפייסבוק שלו הוא מיתן את דבריו והודה בזהירות ש"חצינו גבולות, ואני בהחלט אחראי לזה". בהמשך שאל את עצמו מה יעשה כשיתקל במקרה דומה, וענה: "לא יודע". ואז, כמה סטטוסים מאוחר יותר, הגיעה התשובה שלא ידע להשיב: תמונה לא חדשה, מכוערת ומתסיסה, של נער ישראלי בחברון השופך יין על עוברת אורח ערביה. האם אותו נער אלמוני ראוי לקלון הזה? סביר להניח שכן, אבל מי באמת יודע?

עוד לא למדנו כלום, כך מסתבר.

רוצח החתולים (על פי משטרת ישראל) יוסי כהן

פורסם בקטגוריה אינטרנט, חברה, משפט, תקשורת | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

האחרון שזיהה את הבעיה בלשכה

לשכת רה"מ העדיפה לחבק את ראש הלשכה החזק ולרמוס את כבודה של העובדת הזוטרה. ובכלל מדובר במאבקי כוחות פנימיים. ואיך זה שהלשכה הזו מתנהלת מסקנדל לסקנדל?

פורסם במקור ב"מאקו – דיבור ישיר" (25.1.12)

לשכת ראש הממשלה אמורה להיות מעוז של שקט תעשייתי. היא אמורה לייצר סביבת עבודה רגועה, נוחה ומשוחררת מלחצים ככל הניתן עבור מי שנושא בתפקיד שהוא אחד הקשים בעולם. היא אמורה לעבוד, לסייע, להדוף, להימנע משערוריות ולמזער נזקים. אז איך זה שלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו מייצרת יותר נזקים מגודזילה בניו יורק?

לשרשרת הסקנדלים של הלשכה – זו שאנשיה מתחלפים כמו עוזרות בית בבית משפחת נתניהו – נוספה אתמול פרשה חדשה. אתמול פורסם בגל"צ כי היועץ המשפטי הורה על פתיחת בדיקה לחשדות לפיהן ראש הלשכה נתן אשל התעלל (לא מינית, יש להדגיש) באחת מעובדות הלשכה, נהג בה בגסות וחדר לפרטיותה.

תגובת הלשכה איחרה להגיע. לאחר שהגיעה, נדמה שמוטב היה לולא היתה מפורסמת כלל. מהלשכה מסרו כי "לא הוגשה שום תלונה נגד בכיר בלשכה ומדובר בבדיקה של רכילות בלבד". לתגובה הזו שני חלקים, ושניהם מכוערים ולוקים באמת חלקית. בחלקה הראשון נטען כי לא הוגשה תלונה. זה נכון במידה מסוימת: העובדת לא הגישה באופן רשמי תלונה – לא למעסיקיה, לא לנציבות שירות המדינה, ודאי שלא למשטרה. את ההטרדות שחוותה סיפרה לחבריה לעבודה, ואלו התגלגלו כתלונה אנונימית אל היועץ המשפטי לממשלה. כלומר – מישהו הגיש כאן תלונה, גם אם לא העובדת. מישהו חשב אולי שיש צורך להגן עליה, גם אם היא סבורה אחרת (ישנה גם האופציה שמדובר בכזב מוחלט). החוק אינו מחייב הגשת תלונה – די במידע שהתקבל, בכל דרך שהיא, כדי להצריך פתיחת הליך לבדיקת אמינותו.

דפוס ידוע בפרשות הטרדה, ובמיוחד בהטרדה מינית (ושוב – זה איננו המקרה), הוא שקורבן התקיפה לא בהכרח מתלונן עליה. זה יכול לנבוע מתחושת איום, פחד, השפלה, חוסר אמון במערכת וכיוצא באלה. לכן פרשות כאלה מתפוצצות לעתים שנים רבות לאחר התרחשות האירועים, כשקורבן אמיץ אחד פותח תיבת פנדורה ממנה יוצאות כל פורענויות העבר. העובדה שאישה איננה מתלוננת על הטרדה איננה מצביעה על אי קיומה של הטרדה כזו. המצב הפסיכולוגי המורכב של הקורבן מחייב הגנה, עזרה והתמודדות בכלים אחרים מאלה המקובלים (כמו הגשת תלונה). החוק מבין זאת. אנשי הלשכה, על פי תגובתם, עדיין לא.

לא צריך ללכת רחוק. הדי פרשת קצב עודם מצלצלים באוזנינו. אחד מלקחיה החשובים ניתן לתקשורת –  עיתונאים שידעו לכאורה על המעשים המתבצעים בלשכותיו של קצב אך סכרו פיהם. הם לא בדקו, לא דיווחו, ואפילו לא העבירו את רסיסי השמועות לכאורה לבדיקת הגורמים הממונים. התוצאה היתה שורה של נשים שעברו התעללות מצד קצב. הלקח היה ברור – יש להתייחס ברצינות לכל מידע, ואפילו הוא בגדר הרכילותי.

למדנו. קצב

וכאן אנו מגיעים לחלקה השני והמטריד אף יותר של התגובה. זו כבר אמירה מכוערת וברשעות לשמה. "רכילות בלבד", מכריזים דוברי הלשכה. על סמך מה הם עושים זאת? האם הבדיקה כבר מוצתה? האם היועץ המשפטי לממשלה מסר את החלטתו? ונניח ויתגלה שאין מדובר ברכילות, אלא במעשים שהתרחשו באמת – האם ימצא מישהו מלהקת הדוברים מקום בלבו להתנצל בפני העובדת ובפני אזרחי ישראל? האם מישהו ישקול את התפטרותו, על שום שנהג בגסות שכזו בעובדת רק כדי לשרת את האינטרסים של עמיתיו ומעסיקיו?

יתכן בהחלט שמדובר ב"רכילות בלבד". האפשרות הזו שרירה כמו כל אפשרות אחרת, וודאי כפועל יוצא של מאבקי הכוח התדירים בלשכה בין אשל לעובדים אחרים. אבל גם אם מדובר ברכילות, החוק מחייב כאמור את בדיקת המידע. אבל, שוב – מה לחוק וללשכה הלחוצה להגן על ראש הממשלה ועל בכיריה בכל מחיר ובכל לשון?

מבזה במיוחד הבחירה של הלשכה להגן כך על אשל על חשבון העובדת. זו בחירה כמעט טבעית ואינסטינקטיבית, וראויה לגינוי, להגן על החזק מפני החלש. עובדת זוטרה זו תלך, ואחרת תבוא במקומה. איש אינו מתרגש מעובדות כאלה. הן אינן נתן אשל העוצמתי והחיוני למערכת, זה שידו בכל ויד כל בו, זה שמנווט מלמעלה את מהלכיה הדורסניים של הקואליציה ושנכנס לישיבות שרים סגורות כדי להעצים מפעם לפעם את רף ההיסטריה הגבוה ממילא של הבוס (כפי שחשף רק בשבוע שעבר יוסי ורטר ב"הארץ"). לא האמת עומדת לנגד עיניהם של הדוברים ויועצי התקשורת, לא דיני מוסר ואתיקה ולא שלומה של העובדת. אותם מעניין נתן אשל.

גם אם הם מאמינים באמת ובתמים לאשל (ואני לא משוכנע שמי שעובד במחיצתו יכול לשלול על הסף את היתכנותן של אנקדוטות הטרדה שכאלה), מוטב היה לו הסתפקו בתגובה קצת יותר מתונה, קצת פחות החלטית ותקיפה, ובעיקר יותר אנושית. אבל יחסי אנוש מעולם לא היו תחום בהם הצטיינה הלשכה הנוכחית.

לשכת ראש הממשלה ממשיכה לייצר פצצות סרחון עבור האיש אותו היא משרתת. זה האיש שממנה את אנשיה (לרוב תוך התייעצות עם בכירת יועציו – אשת ראש הממשלה). הוא מפנק אותם בתפקידים, והם קושרים אותו בחבלים. אבל אין להפריד בין השניים – ההתנהלות הכושלת של הלשכה מגיעה עד למעלה. לא לנתן אשל – לבנימין נתניהו. גם הדג הזה מסריח מהראש. מי שמקיף עצמו במלחכי פנכה שעסוקים בהתחנפות מביכה, בבריונים שמנהלים קרבות הורדות ידיים בינם לבין עצמם ובטראבל מייקרים שבוחשים ומרעילים את העבודה הפרלמנטרית  – שלא יתפלא לקום מדי בוקר עם סקנדלים.

ביבי ואחיתופל

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

יאיר לפיד נגד דפני ליף: נוק אאוט בסיבוב הראשון

יאיר לפיד לא מפסיק לחטוף על "אמירות חלולות", אבל את דרכו הפוליטית הוא התחיל בשאלה הנכונה, זו שמנהיגי המחאה החברתית מתחמקים ממנה כבר חודשים ארוכים: "איפה הכסף?". עכשיו, בקרב על לב הבוחר מהמעמד הבינוני, הוא מוביל. ובצדק.

אפשר לרדת בלי סוף על יאיר לפיד, לגחך על האמירות הכל-ישראליות שלו, להגיד שהכל אצלו סתמי וחלול. אפשר יהיה גם לבסס את הטיעונים האלה. בחודשים הקרובים הכתמים הנדבקים לחולצתו השחורה רק יגדלו. הנה, רק לאחרונה גילינו שהרכב "העממי" שקנה הוא ניסאן מורנו בשווי 360 אלף ש"ח. והחברות עם אולמרט בוודאי לא תשחק לטובתו בעתיד הקרוב.

אבל אחרי השבוע שעבר, אז פרסם לפיד את טורו "איפה הכסף?" (וזכה בפייסבוק למאות תגובות וליותר מ-2000 שיתופים ו-4000 לייקים), יש לפחות דבר אחד שקשה להתווכח איתו: יאיר לפיד מתחיל את העבודה מהנקודה שבה המחאה החברתית נתקעה. שאותה ראשי המחאה החברתית פחדו לחצות. נקודת הקונצנזוס.

החשש הזה הוא שהביא אותי לכנות אותה (בפוסט הראשון של הבלוג, ובמידה רבה במה שהביא להולדתו) "מחאת המחובקים". כתבתי אז (באוגוסט 2011) על כך שמובילי המחאה (וגם "השמאל הלאומי", תנועה שבתחילת דרכה יצאה במופגן ובאומץ נגד ההתנחלויות) בחרו לחבק בחום את כל מי שביקש להסתופף בצל אוהלם, בין אם היה מדובר בנציגים "אותנטיים" של מעמד הביניים (וגם של השכבות החלשות, אף שלדעתי זה אינו גרעין המחאה), ובין אם מדובר בטרמפיסטים כמו אבי הועדים הגדולים עופר עיני, עסקני ש"ס אלי ישי ואריה דרעי, חרדים, מתנחלים, משתמטים ופורעי חוק מימין ומשמאל. העיקר שכולם יהיו בקונצנזוס. העיקר שיהיו חצי מיליון איש ברחובות.

כמו ילד קטן וחסר אחריות עמדה "המחאה" וביקשה כסף, מבלי לשאול מנין הוא יגיע. דרשו להגדיל תקציבים, להגביר את מעורבות הממשלה בחינוך, בבריאות ובדיור, מבלי לטרוח ולחשוב כיצד מפנים לשם כספים. דרשו "לפתוח את התקציב" ו"להגדיל גרעונות", מבלי לחשוב שהקואליציה הזו היא חסם בל יפורק בפני כל שינויים דרמטיים בסדרי העדיפויות. ביקשו לעשות את כל זאת, מבלי לגעת בנקודות התפר הרגישות של החברה הישראלית: ההתנחלויות שזמנן קצוב גם על פי ראש ממשלת הימין, החרדים והערבים על שיעורי התעסוקה הנמוכים שלהם וכן הלאה. נדמה שרק על מערכת הביטחון הם היו חכמים גדולים.

מתחמקת. דפני ליף

והנה מגיע לפיד – שמואשם תדיר (ולא בלי צדק) בפנייתו ללב הקונצנזוס – ושואל: "איפה הכסף?". מעבר לעובדה שמדובר בסלוגן פשוט, קליט ומבריק (לפיד: "ברכות לעצמי, כרגע המצאתי את הסטיקר הראשון שלי"), הוא גם מדויק. ולפיד ממשיך ומספר איפה הכסף: "קבוצות אינטרסים סחטניות" שמטרתן "לשדוד את כספו של המעמד הבינוני". והוא מפרט: החרדים, "טייקונים חסרי בושה", "מנגנונים ממשלתיים מנופחים" ו"התנחלויות מרוחקות שנראות כמו שווייץ".

בקרב משיכות החבל שמנהלים לפיד ודפני ליף, שבמרכזו ניצב הישראלי החילוני בן המעמד הבינוני שהוא קולה המובהק של המחאה החברתית, גבר השבוע כוחו של הגברתן. במשך שנים מטיחים בלפיד שהוא מקפיד על עמדות נוחות ומעורפלות, ולכן הוא בחר הפעם להציג "עמדה ברורה", כלשונו. למרות שהוא אומר שלא יוביל קו אנטי-חרדי, נדמה שמדובר בעיקר בצעד אסטרטגי ("זה יכול להציל לה (לש"ס – נ.ש) את הקמפיין"). בהמשך מציב את עצמו לפיד מול החרדים – ממש כמו אביו, שהתנהלותו ואופיו היו שונים בתכלית, מתריסים ומיליטנטיים, ושמיצב את עצמו כלוחם הגדול בעסקנות ובכפייה הדתית. "כמו שהחרדים לא מתפשרים על השבת", הוא כותב, "כך אנחנו לא נתפשר על הצורך (…) לשנות את סדרי העדיפויות (…) ולהחזיר למעמד הביניים הישראלי את כספו".

בין אם אתם מחובבי לפיד או משונאיו – ולפעמים נדמה לי שאין אפשרות ביניים – קשה להתווכח עם העובדה שבנו של העיתונאי, מי שעובד בעיתונות מאז גיוס לצה"ל ובעל הטור הנקרא ביותר במדינה, מבין דבר או שניים בתקשורת. ונראה שלעומת דפני ליף וחבריה, לפיד (שוב – כמו אביו) מבין שאם הוא מבקש לייצג נאמנה את המעמד הבינוני, עליו להציג חזית ברורה ואיתנה מול אויביו האידיאולוגיים והמעשיים של המעמד הזה – מהטייקונים דרך הועדים ועד לחרדים ולמתנחלים. זו בשורה משמחת לאנשי מחנהו של לפיד, ובשורה מעודדת למי שתוהה בדבר יכולתו לגבש את האידיאולוגיה הכל-ישראלית שלו לכדי מדיניות פוליטית אופרטיבית. בסיבוב הראשון של לפיד נגד דפני ליף, לפיד מנצח בנוקאאוט. מתאגרף או לא מתאגרף?

שלוש המלצות קריאה (ועוד אחת):

"איפה הכסף?": טורו של יאיר לפיד שבו הוא מסביר מדוע הוא הולך לפוליטיקה, מתוך דף הפייסבוק שלו.

"יאיר לפיד שואל 'איפה הכסף'? – מוזי ורטהיים עונה": מלחמתו העתידית של לפיד בטייקונים, רותם שטרקמן ב"TheMarker".

"מה הוא חושב לעצמו?": פרופ' דני גוטוויין (יש להוסיף – סוציאל דמוקרט ומתנגד מובהק ללפיד) לומד על משנתו של יאיר לפיד מתוך ספרו "שוב עומדים בטור", "הארץ ספרים".

"מחאת המחובקים": מדוע המחאה החברתית צריכה להתמקד במעמד הבינוני ולבדל עצמה מהמגזרים האחרים, אני בבלוג זה.

פורסם בקטגוריה דת, חברה, כלכלה, פוליטיקה, תקשורת | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה